יש רגע בבית כנסת שאבי לובטון לעולם לא ישכח. הוא היה ילד, עומד בין המתפללים, כשדלתות ארון הקודש נפתחו. התפילות השתתקו. בחדר שררה דממה מתוחה. ושם, עטוף בקטיפה ובטקס, היה ספר התורה - שנישא קדימה כדי שיקראו בו בפני העם.
לא הקריאה היא שנשארה איתו. זו הייתה הציפייה. קדושת הרגע. הדרך שבה קהילה שלמה יכולה להחריש נוכח דבר כה עתיק וכה חי.
עשרות שנים לאחר מכן, הרגע הזה עדיין מהווה את לב ליבה של כל יצירתו של אבי.
אומן המעוצב על ידי מסירות
אבי לובטון גדל בירושלים, מוקף במרקמים של החיים היהודיים - סמטאות האבן, קצב השבת, קול התפילה המהדהד מקירות עתיקים. מגיל צעיר הוא נמשך לחפצים בעלי משמעות: דברים שנוצרו לא רק כדי לתפקד, אלא כדי לשאת משהו מעבר לעצמם.
דרכו לאמנות יודאיקה לא הייתה מקרית. זו הייתה קריאה שעיצבה על ידי זיכרון, על ידי אומנות, ועל ידי אמונה עמוקה שהקודש ראוי להיות יפה. שהכלים המכילים את חפצי הקודש שלנו צריכים להיות ראויים לרגע שהם נקראים לשרת בו.
בין ירושלים לאיטליה
היום, אבי מחלק את חיי היצירה שלו בין שתי ערים. הסטודיו שלו בירושלים הוא המקום שבו העבודה מתחילה - שבו כל עיצוב נהגה, מתוכנן ומעודן בדו-שיח עם הלקוח שיקבל אותו יום אחד. זהו מקום של דמיון וכוונה.
משם, כל יצירה נוסעת לאיטליה, שם היא מובאת לחיים באמצעות כמה מהטכניקות המתקדמות ביותר בעולם. סיבי פחמן. פליז מצופה זהב. חומרים בדרגת תעופה וחלל המעוצבים לחפצים בעלי משמעות רוחנית עמוקה. הניגוד מכוון. אבי תמיד האמין שמסורת וחדשנות אינם הפכים – הם, בידיים הנכונות, אותה שיחה.
אמנות ההזמנה המותאמת אישית
מה שמייחד את עבודתו של אבי הוא לא רק חומריו או אומנותו, אף ששניהם יוצאי דופן. זו הדרך שבה כל יצירה נוצרת.
כל מעיל ספר תורה שאבי יוצר מיוצר לפי הזמנה. אין יצירות מוכנות הממתינות על מדף. במקום זאת, מתקיימת שיחה - לעיתים ארוכה, ולעיתים קרובות אישית מאוד - בין האמן למשפחה או לקהילה המזמינה את היצירה. אילו זיכרונות ברצונכם לכבד? אילו סמלים נושאים משמעות עבורכם? מה אתם רוצים שקהילה תרגיש ברגע שהארון נפתח?
התשובות לשאלות אלו הופכות לעיצוב. והעיצוב הופך למשהו שיעמוד בבית כנסת לדורות – ייראה, ייגע, ויקודש על ידי אנשים שאולי לעולם לא ידעו את שם האמן שיצר אותו, אך ירגישו, בנוכחות היצירה, שמשהו יוצא דופן הובא לעולם.
מורשת חיה
עבודתו של אבי מוצגת בגלריות שלו בירושלים – במלון דוד סיטדל ולאורך שדרת ממילא – כמו גם באולם התצוגה שלו בניו יורק, בשדרת מדיסון. כל מיקום משקף את האופי הכפול של קהלו: קהילות בעלות שורשים עמוקים המבינות את משקל יצירתו, ועולם רחב יותר המגלה שאמנות יודאיקה יכולה להיות מתוחכמת וייחודית כמו כל צורת אמנות עדינה אחרת.
אך עבור אבי, מדד ההצלחה מעולם לא היה היכן היצירה מוצגת. הוא נמצא במקום שבו היא מגיעה בסופו של דבר. בבית כנסת בברוקלין. בקהילה בבואנוס איירס. בבית כנסת בתל אביב שבו, בבוקר שבת אחד, ילד עומד בקהל וצופה בפתיחת ארון הקודש – ורואה, לראשונה, משהו כל כך יפה שנשאר איתו לשארית חייו.
זוהי העבודה. זו כל המטרה.