כאשר מישהו מזמין מאבי לובטון בית ספר תורה, הוא אינו מבצע הזמנה. הוא פותח דיאלוג.
זו יכולה להיות משפחה המציינת ארבעים שנה לפטירת אביה. קהילה בשנת המאה שלה. נדבן שהקדיש חיים שלמים לשירות קהילתו ורוצה להשאיר אחריו משהו מתמשך. מה שלא מביא מישהו לסטודיו של אבי, הוא ניגש לכל פגישה באותו אופן – בכך שהוא מניח בצד את רעיונותיו שלו ופשוט מקשיב.
מהו הסיפור שמאחורי ספר תורה זה? את מי הוא מכבד? מה אדם צריך להרגיש כשהוא רואה אותו נישא דרך בית הכנסת?
רק לאחר שאלות אלו נענות, מתחילה העבודה.
סקיצות, סמלים, אפשרויות
השלב היצירתי הראשון הוא חקר, לא התחייבות. אבי מציג כיוונים ראשוניים – שפות ויזואליות שונות, מוטיבים פוטנציאליים, שילובי חומרים – לא כהצעות מוגמרות אלא כאוצר מילים. נקודת התחלה עבור הלקוח להגיב אליה, לדחוף נגדה או לבנות עליה.
חלק מהלקוחות מגיעים עם דימויים ברורים בראש: שם משפחה כתוב בגופן מסוים, מוטיב רימון, פסוק שעבר בין דורות. אחרים מגיעים עם תחושה שהם עדיין לא יכולים לבטא. תפקידו של אבי בשלבים מוקדמים אלה הוא לא פחות מתורגמן ממעצב – למשוך החוצה את מה שהלקוח נושא בתוכו ולמצוא את הצורה הוויזואלית שהיא רוצה ללבוש.
דיוק בכל שלב
לאחר הסכמה על כיוון, העיצוב עובר תהליך פיתוח קפדני. באמצעות כלי איור מתקדמים ותוכנת הנדסה בעזרת מחשב, הצוות מייצר הדמיות דיגיטליות מפורטות המציגות ללקוח בדיוק איך תיראה היצירה המוגמרת – פרופורציות, פרטי פני השטח, האופן שבו האור יתפוס את החומר.
שום דבר אינו מתקדם ללא אישור מפורש מהלקוח. כל איטרציה משותפת, נבדקת ומאושרת. ההתכתבות יכולה להימשך שבועות. וכך צריך להיות.
זו אינה חוסר יעילות – זו המהות. בית ספר תורה המוזמן מאבי לובטון אינו מוצר שנבחר מקטלוג. זוהי החלטה שמתקבלת יחד, בהדרגה, עד שגם האמן וגם הלקוח בטוחים שמה שהם עומדים ליצור הוא בדיוק נכון.
נמסר בטקס
כאשר התיק המוגמר מגיע ליעדו, הוא אינו נכנס בשקט. קהילות מקבלות אותו עם הכובד שהרגע ראוי לו – טקס המציין את הלבשת ספר התורה וכניסתו לארון הקודש בפעם הראשונה.
תפילות נאמרות. אנשים מתאספים. החפץ שהחל כשיחה בסטודיו הופך, באותו רגע, לחלק מהמרקם החי של קהילה.
עבור כל מי שהיה חלק מהכנתו – הלקוח, בעלי המלאכה, האמן – טקס זה הוא סגירת מעגל. השיחה, לבסוף, הושלמה.